פרשת בלק – עלייה שנייה

בלעם קם בבוקר. הוא כבר יודע את התשובה. “לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם, כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְדוָ֔ד לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם” (במדבר כב, יג).

אבל סיפורו של בלעם – אינו מסתיים בסירוב אחד.

בלק לא מוותר. הוא שולח שליחים חשובים יותר, עם שוחד גדול יותר, ותחינה מכובדת: “אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי… כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד” (שם, טז-יז). בלק לא מחפש נביא. הוא מחפש מכשף להשכיר. הוא בטוח שהכול – כולל קללה – ניתן לקנייה.

בלעם עונה משפט זהב: “אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהָ֔י” (שם, יח). הדברים נשמעים יפים – אך רש”י כבר מרמז: מכאן שנפשו רחבה ורוצה בכך. כי אם אינך רוצה – אינך ממשיך דיון.

ולמרות שהוא אומר “לא”, הוא משאיר דלת פתוחה: “שְׁבוּ נָא… וְאֵדְעָה מַה־יֹּסֵף יְדוָד דַּבֵּר עִמִּי” (שם, יט). ומכאן – מתחיל ההידרדרות.

הקב”ה מאפשר לו ללכת – אבל בתנאי: “אַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה” (שם, כ).

מבחינה פנימית, זו נקודת מבחן שמופיעה שוב ושוב באמונה ובחיים: כשהלב באמת רוצה משהו – אפילו אם הוא לא נכון – פעמים רבות הקב”ה מאפשר. לא משום שזה רצונו, אלא משום שזה רצוננו.

הרעיון שבחירת האדם נתונה בידו – ללא כפייה – מופיע בדברי הרמב”ם (הלכות תשובה ה, א). גם אם קיימות השפעות, בסופו של דבר כל אחד אחראי על דרכו: לטוב או לרע.

בלעם לא רצה לברך – הוא רצה לקלל. לא משום שנאמר לו, אלא כי בתוך תוכו – הוא נמשך לכבוד, לעושר, ליכולת לשלוט בכוח הדיבור.

ואנחנו?

כמה פעמים אנחנו אומרים “לא” – אבל משאירים “אולי”. כמה פעמים אנחנו מתעקשים לברר עוד ועוד – כשבעצם אנחנו כבר יודעים מה נכון. האם אנחנו מוכנים לקבל “לא” – או שאנחנו מחפשים דרך לעקוף אותו?

העלייה הזו מלמדת אותנו ששאלה שנשאלת שוב – לעיתים אינה מתוך תמימות, אלא מתוך רצון לשמוע תשובה אחרת.

יום טוב.