פרשת עקב - עלייה שנייה

יש פרקים בתורה שנשמעים כמו אזעקה שקטה. העלייה השנייה של עקב פותחת במילה אחת שחוזרת ומקישה על דלת הלב: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְדוָד אֱלֹהֶיךָ” (ח, יא), ומיד אחריה “פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ” (ח, יב). פן. זהו מסע פנימי שבו הזיכרון הופך לכלי ההגנה החשוב ביותר של האדם מול הברכה הגדולה שנופלת בחלקו. העלייה הזו מציבה מראה: מה קורה ללב כשבתים נבנים, מקנה מתרבה, כסף וזהב נערמים, והכול מסתדר לכאורה מאליו. הרגעים האלה מסוכנים לא פחות מן המדבר, אולי יותר.

הטקסט מתאר מדרון חלקלק שמתחיל ברווחה ומסתיים בשכחה. ההדרגתיות חדה וברורה: שובע, בנייה, ריבוי עדרים ונכסים, ואז “וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְדוָד אֱלֹהֶיךָ” (ח, יד). שכחה של מי שהוציא ממצרים וליווה במדבר, הביא מים מן הצור והאכיל מן. זהו שיעור עמוק בפסיכולוגיה של שפע: לא העדר החסד מאיים על הקשר, אלא דווקא עודף החסדים כשאינם נצרפים להודיה ולזיכרון. ראו דברים ח, יא-טז.

וממול, המדבר עולה מן הזיכרון כמורה ותיק. נחש שרף ועקרב, צימאון ומים שנבקעים מן הצור, לחם שמימי שמופיע יום ביומו. כל פרט במדבר הוא היפוך לשכחת הלב: במקום תחושת שליטה, תלות יומיומית; במקום שגרה, הפתעה מתמדת; במקום צבירה, מנה יומית. המדבר מחנך להכיר שמאחורי חוקי הטבע עומדת יד מחנכת, “לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ” (ח, טז).

שיא האתגר בא לידי ביטוי באותה מחשבה שמחלחלת בשקט כשהכול מצליח. העלייה מציגה את המשפט הפנימי שמחבל בברית, ומיד אחריו את התשובה המדויקת אליו. המשפט: “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” (ח, יז). התשובה: “וְזָכַרְתָּ אֶת יְדוָד אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל” (ח, יח), וכל זאת “לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ” (שם). הזיכרון כאן אינו נוסטלגיה אלא פעולה רוחנית שממקמת את הכישרון, העמל וההישגים בתוך ברית גדולה מהם.

משם העלייה חותכת בחדות לאזהרה הלאומית: אם השכחה תהפוך לדרך חיים, התוצאה תהיה אובדן. זהו לא משפט מוסרי תיאורטי, אלא תיאור של חוקיות רוחנית בהיסטוריה: כשהברית נעזבת לטובת אלוהים אחרים, מתפורר גם הקיום הלאומי. הכתוב מצביע על דפוס שמתרחש לנגד עיניהם עם עמים אחרים, והוא עלול לחזור אם הקול הפנימי של הברית יידחק לשוליים. ראו דברים ח, יט-כ.

ומיד אחר כך מתחלף הנוף: הירדן לפניהם, ומעברו עמים גדולים, ערים בצורות, ובני ענקים. ההבטחה והיראה נפגשות. המסר חד: ההליכה אינה תלויה בכוח אנושי בלבד, “הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה” (ט, ג). ודווקא הידיעה הזו אמורה לאזן את הלב שלא יתבלבל כשהניצחון יגיע. זהו לקח כפול: לא לפחד לפני, ולא להתנשא אחרי.

אפשר לראות את העלייה הזו כתרשים זרימה של חיים בריאים בשפע:

• ברכה מובילה לשובע, והשובע מחייב ברכה בחזרה. אם זו לא מתרחשת, הלב מתרומם ושוכח.

• הזיכרון אינו תוספת נימוסית, הוא חומת מגן. הוא מזין ענווה, ומחבר את ההצלחה להקשר של שליחות וברית.

• גם בעת כיבוש וניצחון, הסיפור אינו מסתיים באדם. מי שעובר לפני המחנה אינו הכוח שלנו, ולכן גם הניצחון אינו קניין פרטי.

העלייה השנייה של עקב איננה מבקשת שנפחד מן השגשוג, אלא שננהל אותו בנאמנות. לשכוח זה קל, לזכור זו אומנות. כשנרשום בסוף היום את ההצלחות, נניח לידן גם את זיכרון הדרך, וכך נבנה ברכה שלא מסנוורת אלא מאירה.