פרשת האזינו – עלייה חמישית
מֹשֶׁה עומד מול העם ומרים קול. לא עוד רשימת חוקים, אלא בלדה חדה על מציאות. “לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת; יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם” - אם רק נעצור לחשוב, נבין לאן הדרך מוליכה. הוא מצייר סצנה בלתי־שפויה: אויב אחד רודף אלף, ושניים מניסים רבבה. איך זה קורה? רק כש“צוּרָם מְכָרָם ויְדוָד הִסְגִּירָם” - כשמסתלקת ההשגחה, המספרים מתפרקים מהגיון.
ואז התמונה מתחלפת לכרם. אשכול נוצץ, אבל טעמו מר: “כי מגפן סדם גפנם… ענבי־רוש, אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת”. היין שלהם אינו משמח לב - “חמת תנינים יינם”—משקה שמצרב מבפנים. זה משל מדויק: כשמקור ההשראה מקולקל, גם הפירות יישאו את טעמם.
אלא שהחשבון לא אבוד; הוא רק “כָּמֻ֣ס עמדי, חתום בְּאוֹצְרֹתָֽי”. הצדק אינו שוכח - הוא ממתין לזמן הנכון: “לי נקם ושלם… כי קרוב יום אידם”, אבל באותה נשימה כבר נפתח סדק של רחמים: “כי ידין יְדוָד עמו ועל־עבדיו יתנחם” - דווקא כשהיד אזלה ואין עוצר ועזוב, מתעוררת החמלה.
מֹשֶׁה הופך את המראה כלפי עבודת־האלילים: “אי אלהימו? צור חסיו בו” - אם הם אכלו את חלב זבחיכם ושתו את יין נסיכיכם, שיקום מי שנשאתם אליו עיניים… והשתיקה רועמת.
ואז מגיע הפסוק שאי־אפשר להתווכח איתו, הצהרת זהות רועמת מעל כל המשל והמליצה: “ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלהים עמדי; אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל.” זו לא רק אזהרה - זו הזמנה: לשוב אל הצור כדי שהיין הבא יהיה מתוק.
שורה תחתונה קצרה: כששוכחים את המקור - גם ההצלחות נהיות מוחות; כשחוזרים אל הצור - הדין מפנה מקום לריפוי.