פרשת האזינו – עלייה שישית
טקסט מקראי
(האזינו — עלייה 6 מתוך 7)
מ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ מא אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ מב אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ מג הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃
“השבועה, הדין והנחמה”: השירה מתהדקת לשיא. משה מצייר את הרגע שבו הקב״ה מרים יד לשמיים ונשבע בחייו - העולם לא יישאר עקום. חרב־המשפט מבריקה; היא לא אלימות לשם אלימות אלא החזרת משקל נגד, כמו מאזניים שחוזרות לאיזון. הדימויים קשים, כן, אבל הם מתארים מציאות מוסרית: יש אחריות, יש חשבון, ויש תיקון.
ואז, כמעט בלי התראה, הקצב מתחלף: “הרנינו גויים עמו”. לא רק ישראל שותפים לסיום - גם העמים נקראים לשיר. למה? כי נעשה דין לִצָרִים, והדם שלא נענה - נענה. מתחת לחצוצרות הדין נשמעת נעימת כפרה: “וכיפר אדמתו עמו”. הארץ והעם נרפאים יחד. השיא איננו החרב - אלא האפשרות לפתוח דף חדש.
רעיון אחד לקחת: שבועה → דין → נחמה. הצדק האלוקי אינו מסתיים במכה, אלא נפתח בריפוי. השיר מלמד שהקשיחות שבאה להעמיד גבולות היא עצמה שער לנחמה.
וכמה זה מתקשר אלינו ליום הכיפורים…