פרשת כי תשא - עלייה חמישית
ה’ מצווה את משה לפסול שני לוחות אבנים חדשים, כמו הראשונים, ומבטיח לכתוב עליהם שוב את אותם הדברים שהיו על הלוחות שנשברו. משה נדרש להתכונן לבוקר, לעלות להר סיני, ולעמוד שם לפני ידוָד - לבדו. יש הפרדה מוחלטת: איש לא עולה איתו, ואף אחד לא נראה בהר, אפילו הצאן והבקר מורחקים מן המקום.
משה עושה בדיוק כך: פוסל לוחות, משכים בבוקר ועולה. אז ידוָד יורד בענן, מתייצב עם משה, וקורא בשם ידוָד. בתוך הגילוי הזה נאמרות מידות הרחמים: “יְדוָד יְדוָד אֵל רַחוּם וְחַנּוּן…” - חסד ואמת, נשיאת עוון, פשע וחטאה, אבל גם אחריות מוסרית: “וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה”.
התגובה של משה מיידית: הוא ממהר, קוד ארצה ומשתחווה. ואז הוא הופך את הגילוי לתפילה מעשית: אם מצא חן, שידוָד ילך בקרבנו למרות שאנחנו עם קשה עורף, שיסלח לעוון ולחטא, ושינחיל אותנו לו.
תובנות מהעלייה
תיקון אחרי שבר הוא שותפות בלוחות הראשונים היה “מעשה אלהים” כולו. עכשיו משה פוסל בידיו, וידוָד כותב. המסר חד: אחרי נפילה, אין חזרה לאותו מצב. התיקון דורש השתתפות אנושית, עמל, אחריות.
קדושה דורשת גבול האיסור שאיש יעלה עם משה, ואפילו שלא ייראה איש בהר, מלמד שההתקרבות לשכינה אינה פתוחה לכולם בכל רגע. יש זמנים ומרחבים של יראה, סדר, והבחנה.
רחמים לא מוחקים אמת המידות כוללות גם “רב חסד” וגם “ונקה לא ינקה”. זה לא רחמים של ויתור על צדק, אלא רחמים שמאפשרים תיקון בלי לטשטש את חומרת החטא ואת תוצאותיו.
התגובה הנכונה לגילוי היא השתחוויה ואז בקשה משה לא מתעכב על חוויה רוחנית. הוא משתחווה, ומיד מתרגם את המעמד לבקשה על העם: נוכחות, סליחה, קשר. רוחניות שלא נהפכת למחויבות ולתיקון עלולה להישאר יפה אבל לא בונה.
“עם קשה ערף” כסיבה לקרבה, לא להרחקה משה משתמש באותה תכונה שנשמעת שלילית כהצדקה: דווקא בגלל שזה עם קשה עורף, הוא צריך נוכחות אלוהית בקרבו. לפעמים החולשה של המציאות היא בדיוק הסיבה לבקש יותר ליווי, לא פחות.