פרשת מטות – עלייה שנייה

כמעט סיום הדרך. משה רבנו שומע מפי ה’: המשימה הבאה היא גם האחרונה. “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ” (במדבר ל”א, ב). זו לא מלחמה ככל המלחמות. זוהי מלחמה של שליחות. נקמת ה’ – נגד מי שפגעו בעם לא רק בגוף, אלא בנשמה.

משה מצווה לשלח אלף לוחמים מכל שבט – שנים עשר אלף חיילים – למלחמה במדיין. בראשם יוצא פנחס בן אלעזר הכהן, עם כלי הקודש וחצוצרות התרועה. הכהן, השליח של הקדושה, מוביל את צבא ישראל לא רק בכוח הנשק – אלא גם בכוח הרוח.

המערכה מסתיימת בניצחון מוחלט. כל הגברים נהרגים, כולל חמשת מלכי מדיין ו… גם בלעם בן בעור – אותו בלעם שניסה לקלל ויצא מברך, אך לבסוף יעץ להחטיא את ישראל. עונשו מגיע – בֶּחָרֶב.

בני ישראל לוקחים שלל רב: נשים וטף, מקנה ובהמות, וגם את כל רכושם. את הערים והטירות שורפים באש. ואת הכל – מביאים אל משה ואל אלעזר, אל ערבות מואב, מול ירדן יריחו.

רש”י (במדבר ל”א, ג) מדגיש את שינוי הלשון בדבריו של משה: הקב”ה אמר “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, ואילו משה אומר לעם “נִקְמַת יְדוָד”. מכאן לומדים חז”ל (ספרי מטות פרק קנ”ז) שמי שפוגע בישראל – כאילו פוגע בכבודו של מקום.

יש כאן תובנה עמוקה: האויבים שראו בישראל גוף – גילו שהם נלחמים ברוח. וכאשר בני ישראל הולכים בשם ה’, המאבק איננו רק פוליטי או צבאי – אלא תיקון של עוול מוסרי ורוחני.

ומה בימינו? מלחמות רוח אינן מתנהלות בחרב – אך הן דורשות אותו אומץ. גם היום צריך לעמוד על קדושת הערכים, על הגבולות שבין אמת לשקר, על טהרת המחנה הפנימי.

ולעתים – המלחמה הקשה ביותר, היא זו שמתנהלת בתוך עצמנו: מול המחשבות שמושכות אותנו מטה, מול הקולות שמפקפקים, מול בלעם הקטן שבתוכנו.

נתפלל שנזכה לפעול לא בכעס, אלא בשליחות. לא מתוך נקמה – אלא מתוך בהירות.

יום טוב!