פרשת מטות – עלייה שישית
הדרך ארוכה, אבל היעד כבר נראה באופק. בני ישראל חונים בעבר הירדן, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת. ואז – פנייה מפתיעה: שניים מן השבטים, ראובן וגד, מבקשים להישאר מחוץ לארץ כנען. “וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד… מְקוֹם מִקְנֶה”, והם פונים בבקשה: “אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן” (במדבר ל”ב, ה).
בתוך שורות הפנייה הזו מסתתר מתח כבד. העם כולו בדרך לארץ שנשבע ה’ לאבותיהם – ופתאום, יש מי שרוצה להיפרד. משה מגיב בחריפות: “הַאֲחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?” (שם, ו). הוא מדמה את מעשיהם לחטא המרגלים, אותו חטא שהשאיר את העם ארבעים שנה במדבר, וטוען: האם אתם חוזרים על אותה טעות?
התגובה של משה אינה רק נזיפה – היא קריאה לעורר את תחושת האחריות. לא מדובר כאן ברווחת הפרט בלבד, אלא ביכולת של שבטים שלמים לשאת בעול הכלל. רק לאחר התחייבות ברורה מצד בני ראובן וגד – להשתתף במלחמות הארץ, להשאיר את ילדיהם מבוצרים – נרגע משה.
בתוך הדרמה הזו בולט ביטוי אחד עמוק: “לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ” (שם, י”ח). זהו רגע של תפנית. הבקשה הפרטית הופכת להתחייבות לאומית. אולי כאן מתחילה האחריות האמתית: כאשר האדם בונה את ביתו – רק אחרי שביתו של אחיו נבנה.
אפשר לראות בכך תובנה נוקבת לימינו: לפני שאדם מתיישב בנחת – עליו לוודא שכל הסובבים אותו הגיעו למנוחה. אחריות יהודית אמיתית איננה מתחילה רק כאשר נגמרת הדאגה העצמית – היא נבנית על ההבנה ש”אין אני חשוב יותר מאחי”.
ביום הזה, נוכל לשאול את עצמנו: איפה אפשר שניתן עוד כתף? איפה יש מי שעדיין “לא הגיע לנחלתו”? אולי דווקא אז – נזכה גם אנו להרגיש בית.