פרשת נח - עלייה שישית
העלייה מציירת את תחילת האנושות שלאחר המבול: שלושת בני נח, “וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל־הָאָרֶץ” (בראשית ט, יט). מיד בא סיפור הכרם – “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם” (ט, כ) – נפילתו של נח ושוני תגובות הבנים: “וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו” לעומת שם ויפת שלוקחים “אֶת־הַשִּׂמְלָה” והולכים “אֲחֹרַנִּית” לכסות את אביהם (ט, כב–כג). כשנח מקיץ הוא קובע גורל לדורות: “אָרוּר כְּנָעַן” ו”בָּרוּךְ יְדוָד אֱלֹהֵי שֵׁם” ו”יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי־שֵׁם” (ט, כה–כז). לאחר מכן נפרשׂת מפת העמים: צאצאי יפת, חם ושם, “נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם… אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ” (י, ה), עולה דמות נמרוד “הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ” ו”רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל” (י, ח–י), ונסגר הקטע: “וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל” (י, לב).
תובנות מאירות עיניים
-
“וַיָּחֶל נֹחַ” – התחלה או החלה: לשון הפסוק יכולה להיקרא כהתחלה חדשה של עיבוד האדמה וגם כרמז להחלה – ירידה ממדרגת הקדושה אל המרחב האפור של חול. זהו רעיון פרשני.
-
שני מבטים על ערוות האב: חם “וַיַּרְא… וַיַּגֵּד” בחוץ, ושם ויפת הולכים “אֲחֹרַנִּית” ומכסים מבלי לראות (ט, כב–כג). מעשה הכיסוי מלמד אתיקה של צנעת כבוד – לא להתעלם מן הכשל, אלא לטפל בו בלי לבזותו.
-
מדוע קללת כנען ולא חם: הניסוח “אָרוּר כְּנָעַן” (ט, כה) מעורר פליאה. במסורת הפרשנית מוצעות דרכים שונות להבין את הקשר בין המעשה לבין הקללה על הזרע; אנו מציינים זאת כרעיון פרשני, לא כציטוט.
-
שלוש ברכות־יעודים: “בָּרוּךְ יְדוָד אֱלֹהֵי שֵׁם”, “יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת”, “וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ” (ט, כו–כז) – שלוש תנועות היסטוריות שמשרטטות יחסי זהות, מרחב וכח בין העמים הראשונים.
-
“אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ” עוד לפני בבל: כבר בפרק העמים נאמר “נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם… אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ” (י, ה; וכן י, כ; לא). רעיון פרשני: התורה רומזת לתופעת לשונות ותרבויות כמבוא לסיפור מגדל בבל.
-
נמרוד – גיבור או גביר: “הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר” ו”גִּבּוֹר־צַיִד לִפְנֵי יְדוָד” (י, ח–ט), ו”רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל” (י, י). רעיון פרשני: כאן מתייצבת לראשונה דמות של ריבונות עירונית – כוח כריזמטי שעלול להידרדר לעריצות אם אינו מרוסן במוסר.
-
גבולות כנען כבר כעת: “וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי… בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה…” (י, יט) – מיפוי מוקדם שרומז לדרמות העתידות בתולדות האבות.
-
חתימה במפתח: “וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם” (י, לב) – מן המשפחה נולדים עמים; מהבדלים, לשונות וגבולות יצמחו אתגרים וגם שיתופי־פעולה. זהו פס הקול של ההיסטוריה האנושית שכבר החל לנוע.