פרשת פקודי – עלייה שביעית

הנה זה קורה – רגע השיא של ספר שמות. לאחר חודשים של בנייה, הקרבה, יצירה, השראה, עשייה מדויקת עד אחרון היתדות – המשכן מוקם. והסצנה מרגשת: משה משלים את המלאכה, וה’ עונה לו בענן כבוד, שיורד ומכסה את המשכן. זהו לא סתם סוף של סיפור – זו התחלה של מציאות חדשה: שכינה שורה בתוך עם.

והנה פלא: משה, האיש שעלה לשמיים, שדיבר פנים אל פנים עם בוראו – אינו יכול להיכנס למשכן, כי כבוד ה’ מלא אותו. זהו רגע של ענווה אלוקית ושל ענווה אנושית – שניים שמרכינים ראש האחד כלפי השני.

רעיון מפתיע נרמז כאן: המשכן הסתיים – אבל המסע מתחיל. רק כשהענן עולה – הם נוסעים. אם הוא שוכן – הם שוהים. זה לא עניין לוגיסטי. זו דרך חיים: לא לנוע לפי גחמות, אלא להיות מחובר לאותות. לדעת מתי לזוז, מתי לשהות. מתי לחתור קדימה, ומתי לשבת בשקט ולהקשיב למה שהקב”ה אומר לנו בענן.

ומסר גדול לחיים – מי שרוצה להיות “נושא של שכינה”, חייב להיות כלי של שלמות, יראת כבוד, ועשייה לשם שמיים. רק כשמסיימים את העבודה – במלאכות הקטנות והגדולות – השכינה שורה. והדרך? לפעמים היא מתבהרת בענן, לפעמים באש – אבל תמיד היא מוארת כשאנחנו בוחרים לצעוד בה באמונה.

שבת שלום ומבורך! שנזכה כולנו להרגיש את השכינה שוכנת גם בתוכנו, גם במסעות החיים שלנו – באש, בענן, ובכל תחנה.