פרשת שפטים - עלייה שנייה

ממלכה תחת מגבלות: התורה מכירה בבקשה האנושית, “אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם” (יז, יד), אבל מקימה מלוכה ממוסגרת בחוק, לא שררה ללא רסן.

1) מי הראוי למלוכה

“שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְדוָד אֱלֹהֶיךָ בּוֹ”, ומנגד “לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי” (יז, טו). סמכות כן, זרות וניכור לא. המנהיג חייב להיות נטוע בתוך העם וערכיו.

2) שלוש בלימות כוח

המלך מצטמצם בשלושה תחומים מרכזיים:

• כוח צבאי: “לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים”, ובהמשך הפסוק “לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה” (יז, טז). לא להפוך כוח וצבא לאידיאולוגיה שמחזירה לתלות במצרים.

• כוח תשוקה: “וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים” (יז, יז), שהלב לא ייגרר אחרי גאווה ותאווה.

• כוח כסף: “וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד” (יז, יז), הממון לא מגדיר מנהיגות.

3) החובה החיובית היחידה: ספר על השולחן

כשמתיישב על הכסא מתחיל לכתוב: “וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה” (יז, יח). לא די ביועצים, יש ספר חי: “וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו” (יז, יט). התורה היא מדריך יומי שמכוון את המנהיגות ליראה, לשמירת חוק ולמעשה.

4) מה יוצא מזה

תכלית הסייגים והספר: “לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול” (יז, כ). ההנהגה נמדדת בענווה, בשוויון בפני החוק ובדבקות רוחבית. לא ימין, לא שמאל, קו ישר של מצווה.

מנהיגות גדולה מתחילה בבלמים פנימיים ובטקסט פתוח מול העיניים. גם מי שאינו מלך יכול לשים לעצמו ספר קבוע, עיקרון שמולו בוחנים כוח, תשוקה וממון, כדי שלא ירום לבבו.