פרשת ואתחנן – עלייה חמישית
העלייה נפתחת בסיום תיאור מעמד הר סיני: “אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְדוָד אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם… קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף” – קול שאין לו הפסק, הדהוד נצחי של הברית, שנחרת על שני לוחות האבן וניתן למשה.
העם, נוכח הגילוי האדיר, מתקרב אל משה ביראה ואומר: ראינו את כבוד ה’ ושמענו את קולו מתוך האש, ועם זאת אנו חיים – אך חוששים שמא אם נמשיך לשמוע, נמות. הם מבקשים שמשה יהיה שליחם, ישמע את דבר ה’, ויעביר להם.
התגובה האלוקית מרגשת: “הֵיטִיבוּ כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ” – יש כאן הכרה בכך שהיראה איננה חולשה, אלא כלי לשימור הקרבה והמחויבות. ואז נשמעת הקריאה הנדירה מפי ה’: “מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם” – כיסופים לכך שיראה זו תישאר בלבם לעד.
ה’ מצווה את משה לשוב וללמדם את כל המצוות, החוקים והמשפטים, כדי שיעשו אותם בארץ שהם עומדים לרשת. התורה מדגישה שוב ושוב: לא לסטות ימין ושמאל, ללכת בכל הדרך, למען תחיו, ותאריך ימיכם על האדמה.
לקראת סיום העלייה, נפתחת הקדמה למצווה המרכזית שתבוא: יראת ה’ ושמירת המצוות בכל הדורות – אתה, בנך ובן בנך – כדרך חיים רציפה, המביאה אריכות ימים ושפע בארץ זבת חלב ודבש.
רעיון לחיים הבקשה “מִי-יִתֵּן” היא ביטוי נדיר של כמיהה אלוקית. יש בה רמז לכך שהקשר עם ה’ אינו חד-צדדי – גם הוא “רוצה” אותנו. היראה והאהבה שאנו מפתחים אינן רק דרישות מאיתנו, אלא גם משאת נפש של הקב”ה. כשאנו שומרים מצווה מתוך חיבור פנימי, אנו עונים לאותה קריאה נסתרת – ומקרבים את עצמנו אליו באמת.
יום טוב שנזכה לשמור על הלב פתוח, על היראה חיה ועל האהבה בוערת, ולחיות את התורה כקול נצחי שממשיך להדהד בכל יום מחדש.