וזאת הברכה - עלייה שישית

מֹשֶׁה עומד לקראת סיום הברכות, ומרים את המבט והשפה יחד: “מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם” - מעון עתיק יומין פרוש מעל הראש, ומתחת - “זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם” מחזיקות, לא נרפות. זו תמונה של מחסה וחוסן: מלמעלה חופה, מלמטה משען; ובתווך - עם שנדחפים מפניו אויבים בקול ציווי קצר: “הַשְׁמֵד”.

ואז השקט שאחרי הסערה: “וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד.” לא בדידות, אלא ביטחון. “עֵין יַעֲקֹב” מביטה על ארץ שמניבה דגן ותירוש, ושמי הבוקר מטפטפים טל - ברכה דקה, מתמידה, שנוחתת על המצח בלי רעש גדול.

לבסוף צליל של קריאה: “אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל - מִי כָמוֹךָ?” לא שאלה שמבקשת תשובה, אלא הכרזה. יְדוָד הוא “מָגֵן עֶזְרֶךָ”, וגם “חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ” - מגן שמקיף וחרב שמפנה דרך. והאויבים? הם יִכָּחֲשׁוּ; ואתה, אומר מֹשֶׁה, תדרוך בביטחון על הבמות הגבוהות - לא מתוך יהירות, אלא מתוך ידיעה שזרועות עולם נושאות אותך, ושמי ארצך ממשיכים לעַרְפּוֹת טַל.