פרשת וזאת הברכה - עלייה שביעית
הסיפור נסגר בפסגה. משה עולה לנבו, והאופק נפתח לפניו כמו מפה חיה: הגלעד עד דן, נפתלי ושומרון, יהודה עד הים האחרון, הנגב והכיכר. “זֹאת הָאָרֶץ” - ההבטחה שניתנה לאבות - והוא זוכה לראותה בשלמות, אך לא לחצות אליה. רגע עדין וחידתי: “וַיָּמָת שָׁם… עַל פִּי יְדוָד”, ומקום קבורתו נשאר נסתר - כדי שהאדם לא ידביק קדושה לאבן, אלא יישא אותה הלאה בלב.
משה בן מאה ועשרים, עין לא כהתה ורעננותו לא נסה (וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה) - מנהיג שסוגר מסע באותה בהירות שבה התחיל. העם בוכה שלושים יום, ובאותה נשימה העתיד מקבל צורה: יהושע מלא רוח חכמה, כי ידיו של משה כבר הונחו עליו. השרביט עובר בעדינות, בלי דרמה מיותרת - רק נאמנות לצו.
והמסך האחרון: “וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה” - לא כמדד להקטין את הבאים, אלא כדי להבליט את האחריות המונחת מעתה על כתפי כל אחד: להחזיק את האותות, המופתים, והמורא הגדול - במעשים של יום-יום.
המסע לא נגמר על הפסגה - הוא רק מחליף ידיים. משה רואה הכול ולא עובר, כדי שנבין: יש חזון שאי־אפשר לממש לבד. הענן מסתיר את קברו, אבל לא את עקבותיו; אלה ממשיכים בתוך יהושע, ובתוך העם שנושא את התורה קדימה. לכן מיד כשהשורה האחרונה נחתמת - “לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל” - אנחנו לא סוגרים ספר, אלא פותחים מחדש: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא…”. זהו המעגל הגדול של התורה: סוף שמדליק התחלה, מנהיג שנעדר כדי לפנות מקום לאחריות של כולנו.
כאן מסיימים וכאן מתחילים: חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק.