השם צפנת פענח - מה האפשרויות הגדולות להבנתו? ומה זה מלמד על זהות כפולה של אדם שחי בין עולמות?
הפסוק שמציג את השם החדש של יוסף הוא: “וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם-יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.” (בראשית מא:מה)
אלה “שלוש אפשרויות גדולות” להבין את צָפְנַת פַּעְנֵחַ - וכל אחת מאירה זווית אחרת של זהות כפולה:
-
פירוש מסורתי-תפקידי: “מפרש הצפונות”רש”י מפרש בקיצור חד: “צפנת פענח. מְפָרֵשׁ הַצְּפוּנוֹת” - כלומר, השם הוא תיאור מקצועי: האיש שמוציא מן הסתר אל הגילוי. Sefariaגם תרגום אונקלוס הולך בדיוק על הקו הזה, ומתרגם את שם-הכינוי במשמעות: “גֻּבְרָא דְּמִטַּמְרָן גַּלְיָן לֵיהּ” - אדם שהנסתרות מתגלות לו. ויקיטקסטלפי הקריאה הזו, פרעה לא “מעלים” את יוסף - הוא מגדיר אותו: האיש שמבין את מה שאחרים לא מצליחים לפענח.
-
קריאה לשונית-ביקורתית: אולי זה בכלל מצרית - ואין לנו ודאותאבן עזרא מניח ביושר גבולות: אם זו מילה מצרית - “לא ידענו פירושה”; ואם זו מתורגמת - “לא ידענו שם יוסף”. ויקיטקסטורמב”ן מאריך בכיוון דומה: ייתכן שזה “שם נכבד כלשון ארצו”, ואולי אפילו פרעה השתמש בלשון הקרובה (כנען), כך שהשם נעשה מעין “תואר” שמתאים לתרבות המצרית ולשלטון. ויקיטקסטבמילים פשוטות: התורה משאירה פה ערפל מכוון - כי זה חלק מהסיפור. יוסף נכנס לעולם שיש לו שפה אחרת, סמלים אחרים, שמות אחרים.
-
הצעה מחקרית מצרית: “האל אומר והוא חי” (בערך) - עדיין לא חד-משמעיבמחקר הוצעו גלגולים מצריים שמשמעותם בסגנון: “האל מדבר והוא חי” או “האל אמר: יחיה”. גם מקורות אנציקלופדיים מציינים שהמשמעות המצרית אינה ודאית, אך זו אחת ההצעות המרכזיות. Bible Odyssey(רמז יפה לכיוון הזה הוא שיש במצרים שמות מסוג: “האל תחות אומר ‘יחיה’”, כעדות לשיטת שמות דומה.) אישמואליןאם זה נכון, זה מדהים: גם הקריאה “המסורתית” וגם הקריאה “המצרית” מתכנסות סביב אותו רעיון - חיים/עתיד/פתרון שמגיע דרך דיבור שמימי או גילוי נסתר.
אז מה זה מלמד על זהות כפולה של אדם שחי בין עולמות? הפסוק עצמו חושף את המתח: מצד אחד פרעה נותן שם מצרי, אישה מצרית, ומעמד מצרי. מצד שני - התורה ממשיכה לקרוא לו “יוֹסֵף” בסוף אותו פסוק: “וַיֵּצֵא יוֹסֵף” (לא “צפנת פענח”). כלומר: בחוץ הוא נושא תואר שמאפשר לו לנהל אימפריה. בפנים - הסיפור לא נותן לזה למחוק את שמו המקורי.
וההוכחה הכי “בין העולמות” נמצאת בשמות הבנים: דווקא בשיא המצריות, יוסף קורא לילדיו שמות שמספרים סיפור אמוני-אישי: “וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי.” (בראשית מא:נא) “וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.” (בראשית מא:נב)
מכאן אפשר לקחת תובנה אחת חדה: “צפנת פענח” הוא השם שהעולם נותן לך כדי שתתפקד בתוכו. “מנשה” ו”אפרים” הם השמות שאתה נותן כדי לזכור מי אתה באמת, ומה הסיפור שלך מול אלוהים - גם כשאתה לובש חליפה של מצרים.