פרשת חקת - עלייה רביעית

בין קָדֵש לגבולה של אדום, עם ישראל עומד לפתע מול חומה. לא של אבן, אלא של אחווה שנכזבה. לאחר כל המסע במדבר, אחרי מותה של מרים ואחרי משבר מי מריבה, בא ניסיון חדש: לא מלחמה אלא משא ומתן.

משה שולח מלאכים אל מלך אדום בבקשה רכה: “כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ” (פסוק יד). משה אינו מציג את העם ככובש או דורש, אלא כאח, פונה מתוך קרבה. אך התשובה היא סירוב חמור: “לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ” (פסוק יח).

רש”י על “אחיך ישראל” (כ:יד) מעמיק את היסוד הזה: “אַחִים אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ ‘כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ’” (בראשית טו:יג). האחווה אינה מילת נימוס. היא ירושה משותפת של נבואה ושל גורל, ובה גם הזיכרון של גלות מצרים שעליה ישראל פונה לעשו, צאצא אברהם, ומצפה להבנה.

ואף שאדום מסרב ויוצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה, ישראל אינו מגיב בכוח: “וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו” (פסוק כא). הרמב”ן על הפסוק הזה מסביר שאין כאן חולשה אלא ציות: “קִצֵּר הַכָּתוּב בָּזֶה, כִּי מִפִּי הַגְּבוּרָה נִצְטַוּוּ: ‘וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד אַל תִּתְגָּרוּ בָם’” (דברים ב:ד-ה). ההסתלקות מן הקרב היא דווקא הרגע שבו ישראל מוכיח את עצמו, לא בשבירת אדום אלא בשמירה על דבר ה’.

יש גבולות שמבקשים מאיתנו כוח, ויש גבולות שמבקשים מאיתנו אצילות. לעתים השאלה אינה אם יש בנו די כוח להילחם, אלא אם יש בנו די בגרות לפנות הצידה ולהמשיך בדרך.