הדממה ששררה במחנה הייתה שונה. לא שקט של מנוחה, אלא שקט של סוף. מותו של אהרן הכהן, שעליו לימד הלל “הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם” (אבות א:יב), לא היה רק מוות של אדם. היה זה כאילו כבה עמוד הענן. ההר, שבו התכנסו כולם, היה עד לפרידה טהורה וקדושה, שאין בה זעקות, רק בגדים שעוברים מאב לבן ותפקיד שמעביר לפידו.
בפסוקים מסופר כיצד מצווה ה’ את משה להעלות את אהרן ואלעזר להר ההר, ולהפשיט את בגדי הכהונה מאהרן ולהלבישם בנו. “וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר” (פסוק כח). מותו של אהרן נעשה לעיני משה ואלעזר בלבד, אך הפשטת בגדי הכהונה והלבשת אלעזר נעשו “לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה” (פסוק כז): ציבור שלם שהביט על המעבר הדומם, המשכי, המכובד.
רש”י על “וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן” (פסוק כט) מביא את המדרש על קושי הציבור להאמין שאהרן באמת מת: “מִיָּד בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַחֲמִים וְהֶרְאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לָהֶם מֻטָּל בַּמִּטָּה, רָאוּ וְהֶאֱמִינוּ”. מותו של אהרן זעזע את ישראל עד שנדרשה להם הוכחה גלויה שהוא אכן נפטר.
לאחר מכן מופיע סיפור מלחמת הכנעני, ומיד אחריו תלונת העם ושילוח הנחשים השרפים. בתגובה מצווה ה’ את משה: “עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס… וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי” (פרק כא, פסוקים ח-ט).
המשנה במסכת ראש השנה (ג:ח) מבארת את עומק הרעיון: “וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים”. הנחש איננו ממית ואיננו מחיה. הוא תמרור, סימן, נקודת מבט. הריפוי אינו בא מן המתכת, אלא מן הלב המתכוונן כלפי מעלה.
לכל אחד יש רגע שבו “אהרן” נלקח ממנו: מקור השראה, דמות אבהית, תחושת עמוד הענן שנעלמה. לצדו של אובדן כזה התורה מציבה את הנחש על הנס. לא לשכוח את הכאב, אלא לדעת לאן להפנות את המבט. לעמוד מול הנחש ולבחור חיים.
עוד שאלות על הפרשה
אין עדיין שאלות מעודכנות על הפרשה. נשמח אם תרצו להשתתף בלימוד השבועי ולהעלות שאלות.