פרשת עקב - עלייה שישית

יש ארצות שאדם משקה אותן ברגליו, ויש ארץ שמשקה את האדם בלבו. העלייה השישית מציבה שתי תמונות חקלאיות זו מול זו, ומלמדת שהאקלים של הארץ הזו הוא גם שיעור אמונה. במצרים המים היו טכניקה. בארץ ישראל המים הם דיאלוג.

לא כארץ מצרים

“הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא” (יא, י). שם הזריעה וההשקיה היו תלויות בנהר ובערוצים שהאדם שולט בהם: “אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק” (שם). רש”י מתרגם את התמונה הזו לעמל: “אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיְתָה צְרִיכָה לְהָבִיא מַיִם מִנִּילוּס, בְּרַגְלְךָ, וּלְהַשְׁקוֹתָהּ”, ולכן “צָרִיךְ אַתָּה לִנְדֹּד מִשְּׁנָתְךָ וְלַעֲמֹל” (רש”י על דברים יא, י). מולה עומדת “אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם” (יא, יא). לא שליטה בערוץ, אלא הרמת מבט.

עין שאינה מסירה מבט

“אֶרֶץ אֲשֶׁר יְדוָד אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְדוָד אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה” (יא, יב). רש”י קורא כאן השגחה שהיא בדיקה חוזרת ולא מבט קפוא: “לִרְאוֹת מַה הִיא צְרִיכָה, וּלְחַדֵּשׁ בָּהּ גְּזֵרוֹת, עִתִּים לְטוֹבָה עִתִּים לְרָעָה” (רש”י על דברים יא, יב). זו אינה גיאוגרפיה אלא הגדרת יחסים: ארץ שנמדדת מחדש בכל שנה מזמינה עם שחי בקשב מתמיד.

תנאי הגשם

“וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי” (יא, יג), ומיד הגדרת התוכן: “לְאַהֲבָה אֶת יְדוָד אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם” (שם). רש”י שואל מהי עבודה שבלב ועונה: “עֲבוֹדָה שֶׁהִיא בַּלֵּב, וְזוֹ הִיא תְפִלָּה” (רש”י על דברים יא, יג). ועל האהבה הוא מזהיר מפני חשבון של תמורה: “שֶׁלֹּא תֹאמַר הֲרֵי אֲנִי לוֹמֵד בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה עָשִׁיר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַב, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה עֲשֵׂה מֵאַהֲבָה” (שם).

התוצאה נמסרת בלשון חקלאית מדויקת: “וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ” (יא, יד), ואחריה “וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ” (יא, טו). מולה עומדת האזהרה: “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם” (יא, טז), ואם כן, “וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ” (יא, יז). הטבע עצמו נעשה מראה למצב המוסרי והרוחני של החיים הלאומיים. אין כאן מנגנון אוטומטי, יש יחס חי בין שמיעה ואהבה לבין קיום ושפע.

להטמיע את הזיכרון בגוף ובבית

דברי הברית אינם נשארים באוויר: “וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם” (יא, יח). משם אל השגרה: “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ” (יא, יט), ואל הקיר עצמו: “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ” (יא, כ). רש”י שומע כאן הוראה שממשיכה גם כשהארץ נלקחת: “אַף לְאַחַר שֶׁתִּגְלוּ הֱיוּ מְצֻיָּנִים בַּמִּצְווֹת, הַנִּיחוּ תְּפִלִּין, עֲשׂוּ מְזוּזוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָכֶם חֲדָשִׁים כְּשֶׁתַּחְזְרוּ” (רש”י על דברים יא, יח). כך קטנות היום הופכות לגדולות הדורות, ולכך מכוון “לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה” (יא, כא).

הארץ הזו מחנכת לחיות בין שמים וארץ: לא לשלוט בטבע בידיים בלבד, ולא להפקיר את האחריות. בארץ שנשענת על מטר השמים, גם הלב לומד להיות שמים פתוחים.