פרשת עקב - עלייה שביעית

סיום הפרשה עובר מן הלב אל השטח: מה שמתרחש בפנים, אהבה, הליכה ודבקות, נעשה לתנועה על פני הארץ. זו עלייה שמתרגמת רוח לגיאוגרפיה.

מנוע ההליכה

“כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת” (יא, כב), ומיד שלושה צירים פנימיים: “לְאַהֲבָה אֶת יְדוָד אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ” (שם). רש”י ממלא שניים מהם בתוכן מעשי. על ההליכה בדרכיו: “הוּא רַחוּם וְאַתָּה תְּהֵא רַחוּם, הוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים וְאַתָּה גּוֹמֵל חֲסָדִים”. ועל הדבקות הוא מסייג: “אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא? אֶלָּא הִדַּבֵּק בַּתַּלְמִידִים וּבַחֲכָמִים וּמַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ נִדְבַּקְתָּ בּוֹ” (רש”י על דברים יא, כב). כך הרוח מולידה מסלול, ולא רק אמונה.

גיאוגרפיה של הבטחה

מכאן ההשפעה נשפכת החוצה: “וְהוֹרִישׁ יְדוָד אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם” (יא, כג). ואז בא היגד שכולו תנועה: “כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה” (יא, כד). כף הרגל הופכת לכלי של ברית, וכל צעד נטען במשמעות. אפילו קווי הגבול נמסרים בשפה של הליכה: “מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם” (שם). המדבר, הלבנון ונהר פרת הם נקודות המוצא, והים המערבי הוא הקצה שאליו מגיעים.

היפוך הפחד

בפתח העלייה השנייה של הפרשה עמדה שאלה מבוהלת: “מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק” (ט, ב). כאן אותו שורש חוזר במהופך: “לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְדוָד אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ” (יא, כה). רש”י מבחין בין שני המונחים: “פַּחְדְּכֶם עַל הַקְּרוֹבִים וּמוֹרַאֲכֶם עַל הָרְחוֹקִים; פַּחַד לְשׁוֹן בְּעִיתַת פִּתְאֹם, מוֹרָא לְשׁוֹן דְּאָגָה מִיָּמִים רַבִּים” (רש”י על דברים יא, כה). כשהלב דבוק, הארץ נפתחת. לא מכוח שאין לו סוף, אלא מסדר פנימי נכון.

כוונון הלב מרחיב גבול. כשאהבה, הליכה ודבקות פועלות יחד, כל צעד קטן מקבל מרחב גדול.