ה׳ מצווה את אברהם על ברית המילה, שתהיה אות לברית עמו ועם זרעו. הוא גם משנה את שמה של שרי לשרה ומבטיח שתלד בן, יצחק, שעמו תימשך הברית. אברהם נופל על פניו וצוחק, ומבקש גם על ישמעאל, בנו שכבר נולד. בסיום הדיבור הוא מקיים את מצוות המילה באותו יום, והוא, ישמעאל וכל הזכרים בביתו נימולים.
מה יש בצחוק של אברהם?
אברהם שומע ששרה תלד, וחושב על גילם: הוא עתיד להיות בן מאה והיא בת תשעים. הצחוק שלו עשוי להישמע כחוסר אמון, אבל רמב״ן מסביר אותו כשמחה מול דבר מופלא. יש צחוק של לעג ויש צחוק של שמחה; כאן אברהם מתפלא על הבשורה ושמח בה.
לפי הפירוש הזה, השאלה על גילם אינה דחייה של ההבטחה. היא מבטאת התפעלות מדבר פלא, שאברהם אינו רואה בו דבר בלתי אפשרי.
בשורת יצחק מעוררת דאגה לישמעאל
מיד אחר כך אברהם מבקש: ״לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ״ (קטע מבראשית י״ז, י״ח).
רמב״ן מסביר שאברהם חשב עד עכשיו שישמעאל הוא הבן שיירש אותו. כשהתבשר ששרה תלד את היורש, הוא חשש שמא ישמעאל ימות. לכן בקשתו היא שישמעאל יחיה ושזרעו יתקיים לדורות.
ה׳ משיב בשתי הבטחות שונות: הברית תקום עם יצחק, וגם הבקשה על ישמעאל נשמעה. ישמעאל יתברך, ירבה מאוד ויהיה לגוי גדול. לפי קריאת רמב״ן, אברהם אינו מבקש לוותר על בשורת יצחק; הוא מבקש שהיא לא תבוא במחיר אובדן בנו.
באותו יום, עם הבן שכבר כאן
אברהם פונה לקיים את המילה מיד. רבנו בחיי מסביר שהוא מל תחילה את בני ביתו ורק אחר כך את עצמו: אילו התחיל בעצמו, מצבו לאחר המילה לא היה מאפשר לו לטפל במילתם.
בסיום נאמר: ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ׃״ (בראשית י״ז, כ״ו). יצחק עתיד להיוולד בשנה הבאה. בינתיים, הבן שעל חייו ביקש אברהם מוזכר שוב בשמו, נימול לצד אביו. הברית תימשך עם יצחק, אבל אברהם מבקש גם על חייו של ישמעאל. והפרשה מסתיימת בתמונה שמחזיקה את שניהם: יצחק בהבטחה לעתיד, וישמעאל נימול עם אביו באותו יום.
עוד שאלות על הפרשה
אין עדיין שאלות מעודכנות על הפרשה. רוצים לקבל את הלימוד היומי? עקבו בערוץ שנוח לכם.