פרשת שלח לך - עלייה שנייה
המרגלים יוצאים למסע תצפית מהמדבר ועד לבוא חמת. הם מגיעים עד חברון, שם גרים ילידי הענק – אחימן, ששי ותלמי. בחזרה הם מביאים אשכול ענבים כבד כל כך, שצריך לשאת אותו במוט בין שני אנשים – יחד עם רימונים ותאנים.
הם חוזרים לאחר ארבעים יום ומביאים דו”ח: הארץ אכן “זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ”, אבל – “אֶפֶס כִּי־עַז הָעָם”, והערים בצורות, וילדי הענק שם. הם מסיימים בתיאור קודר: “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (במדבר יג, לג)
העם בוכה, מתמרד, וטוען: עדיף היה למות במצרים. הם מציעים לחזור לשם. רק כלב ויהושע קורעים את בגדיהם ומתחננים: “טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד” (במדבר יד, ז)
פרשנות ומסר יש רגעים שבהם המציאות באמת נראית קשה. המרגלים לא שיקרו – הארץ הייתה חזקה, האנשים גדולים, הערים בצורות. אבל החטא שלהם לא היה בדיווח, אלא בפרשנות. הם הכניסו את המילה האחת הזו – “אֶפֶס”, שמבטלת הכול. זה לא מה שראו – אלא איך שראו.
במקום לומר “יש אתגרים – אבל נתגבר”, הם אמרו “אי אפשר”. במקום לומר “אנחנו יכולים”, הם אמרו “אנחנו חגבים”.
כלב, לעומתם, עומד ואומר: “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי־יָכוֹל נוּכַל לָהּ” (במדבר יג, ל) המילים האלו הן חומת מגן רוחנית לכל דור.
חיבור לימינו – מול איראן והאויבים גם בימים אלו, כשמולנו איומים גדולים – מאיראן, מעזה, מצפון ומפנים – עלינו להיזהר מ”ועדת מרגלים” פנימית, שמביאה דיווחים קשים אבל מצרפת אליהם את המילה “אֶפֶס”. המבחן האמיתי הוא לא לראות מציאות ורודה, אלא לדעת שגם מול איום ממשי – יש בכוחנו לנצח. לא כי אנחנו חזקים יותר, אלא כי אנו צודקים, כי הארץ הזו שלנו, וכי כשאנחנו מאמינים בדרך – אפילו חגבים יכולים להיות ענקים.
הפסוק של כלב – “יָכוֹל נוּכַל לָהּ” – הוא תשובה נצחית לכל פחד.
נסיים בתחינה כמו יהושע וכלב: אל נא ניפול ברוח. הארץ טובה מאוד מאוד. העתיד שלנו כאן. ונצליח בעזרת השם – אם נבחר לראות נכון.