הפועל וירא חוזר על עצמו הרבה פעמים בפרשת בלק - מה המשמעויות הנסתרות מאחורי הדברים?
בפרשת בלק השורש ‘ראה’ אינו רק פעולה טכנית של ראייה. הוא הופך להיות מבחן: מי באמת רואה? ומה הוא מסוגל לראות?
הפרשה נפתחת במילים: “וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי” (במדבר כב, ב). בלק רואה. אבל מה הוא רואה? הוא רואה כוח, איום, סכנה. מיד אחר כך נאמר שמואב פחד מאוד. זו ראייה שמולידה חרדה. בלק לא רואה את ישראל באמת. הוא רואה את הפחדים של עצמו דרך ישראל.
ואז מגיע השלב השני: בלק מנסה לשלוט במה שבלעם יראה. הוא לוקח אותו למקום שממנו נאמר: “וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם” (במדבר כב, מא). זה מדהים: בלק לא נותן לבלעם לראות את כל התמונה, אלא רק קצה. רעיון דרשני: מי שרוצה לקלל, בדרך כלל לא מסתכל על השלם. הוא מחפש קצה, פינה, פרט מבודד, ומשם הוא בונה כתב אישום על הכל.
אחר כך בלק ממשיך באותה שיטה ואומר לבלעם: “אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה” (במדבר כג, יג). זו אולי אחת ההגדרות העמוקות ביותר לעין רעה: לראות קצת, ולהחליט על הכל.
אבל באמצע הפרשה התורה הופכת את כל המשחק. מי רואה את האמת? לא בלק. לא בלעם. דווקא האתון. היא רואה את מלאך ה’ בדרך, ובלעם לא רואה. כלומר, התורה כאילו אומרת: אפשר להיות אדם גדול, בעל כוחות רוחניים, ועדיין להיות עיוור לחלוטין למה שעומד מולך. הבעיה אינה בעיניים, אלא בנגיעה הפנימית. מי שהולך אחרי כבוד, רצון עצמי ואינטרס, יכול לאבד את היכולת לראות.
ואז מגיע השיא: “וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְדוָד לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל” (במדבר כד, א). כאן בלעם מתחיל לראות לא את מה שבלק רוצה שיראה, אלא את מה שטוב בעיני ה’. זו נקודת המפנה.
ומיד אחר כך: “וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים” (במדבר כד, ב). כאן הוא כבר לא רואה “קצה העם”. הוא רואה את ישראל כשבטיו, כסדר, כמבנה שלם. ואז יוצאת הברכה: “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל” (במדבר כד, ה).
וזה החידוש המדהים: כל פרשת בלק היא מלחמה על זווית הראייה.
בלק רואה פחד. האתון רואה מלאך. בלעם בהתחלה לא רואה כלום. בלק מנסה לגרום לו לראות רק קצה. הקב”ה מכריח אותו לראות את ישראל בשלמות. וברגע שהוא רואה שלמות, הקללה מתהפכת לברכה.
לכן המשמעות הנסתרת של ‘וירא’ בפרשה היא לא רק “הוא הסתכל”. אלא: מאיזה מקום בנפש הוא הסתכל?
יש ראייה שמפרקת, רואה רק חסרונות. יש ראייה שמפחדת, רואה איום בכל דבר. יש ראייה אינטרסנטית, רואה רק מה שהיא רוצה למצוא. ויש ראייה אלוקית, שרואה את הסדר הפנימי, את המחנה כולו, את הברכה שמסתתרת מעבר לפרטים.
ומה עם “וַיַּרְא פִּינְחָס” בסוף הפרשה?
זו השלמה חזקה למה שנאמר. אם עד עכשיו ראינו כל מיני סוגים של ראייה, בסוף הפרשה מגיעה ראייה מסוג חדש לגמרי: ראייה שמובילה למעשה.
הפסוק אומר: “וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ” (במדבר כה, ז).
שים לב למבנה: בלק רואה ונבהל. האתון רואה ונעצרת. בלעם רואה ומברך. פינחס רואה וקם.
יש כאן רעיון דרשני עמוק: לא כל מי שרואה, קם. יש מי שרואה ונבהל. יש מי שרואה ומדבר. ויש מי שרואה ומבין שהרגע דורש ממנו לקום מתוך העדה.
וזה מדויק בפסוק. לא כתוב רק שהוא ראה. כתוב מיד: “וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה”. פינחס לא נשאר צופה מן הצד. הוא יוצא מתוך מצב של קהל בוכה ומבולבל אל מעשה של הכרעה. הפסוק שלפני כן מתאר שהדבר נעשה “לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר כה, ו), והם בוכים פתח אוהל מועד. כולם רואים. אבל פינחס הוא זה שהראייה שלו הופכת לקימה.
ולכן בלק ראה את ישראל מבחוץ, וראה סכנה. בלעם ראה את ישראל מלמעלה, וראה ברכה. פינחס ראה את המשבר מבפנים, וראה אחריות.
“וַיַּרְא פִּינְחָס” אינו רק עוד הופעה של השורש ‘ראה’. הוא הסגירה של כל המעגל. התורה מלמדת שראייה אמיתית אינה מסתיימת בהתפעלות, בפחד, או אפילו בברכה. לפעמים ראייה אמיתית דורשת מהאדם לשאול: מה הקב”ה רוצה ממני ברגע הזה?
פרשת בלק מתחילה באדם שרואה רע במקום שיש ברכה. היא ממשיכה באדם שנאלץ לראות ברכה במקום שרצה לקלל. והיא מסתיימת באדם שרואה קלקול, ולא מסכים להיות עיוור בשם הנוחות.
העין המתוקנת ביותר בפרשה היא לא רק העין שרואה טוב. זו העין שיודעת מתי הטוב מחייב לקום.
מאמרים נוספים בסדרה על הראייה בפרשת בלק:
- למה היופי של ישראל מתגלה דווקא דרך עיניו של אויב?
- מה באמת ראה בלעם במחנה ישראל שגרם לו לומר ברכה במקום קללה?