למה אברהם מספיד את שרה לפני שהוא בוכה עליה?
שאלה: למה בסיפור הפטירה של שרה הסדר הוא הספד ואחר כך בכי? מה זה אומר על ניהול אבל ורגש במצבי קצה?
תשובה:
שרה מתה בחברון, ואברהם בא לספוד לה ולבכות עליה. התורה מקדימה את ההספד לבכי. זה סדר שמעורר שאלה: הרי הכאב מתפרץ לעיתים עוד לפני שאפשר למצוא מילים. מדוע מוזכר תחילה הדיבור על שרה, ורק אחריו הבכי?
המלבי״ם מסביר שההספד על מעשיה ועל מעלותיה של שרה הוא שעורר את הבכי. כשמספרים מה עשתה ומי הייתה, מבינים ביתר שאת מה אבד במותה. המילים אינן רק מבטאות כאב שכבר קיים; הן גם מעמיקות את ההכרה בחסרונה. מלבי״ם לבראשית כ״ג, ב׳
כבוד לפני כאב
הספורנו וכלי יקר מדגישים שההספד הוא לכבודה של שרה. המבט מופנה תחילה אליה: אל חייה, אל מעשיה ואל מה שראוי לזכור ממנה. ספורנו לבראשית כ״ג, ב׳, כלי יקר לבראשית כ״ג, ב׳
מכאן אפשר להציע משמעות לסדר: לפני שהסיפור מתמקד בכאבו של מי שנשאר, הוא נותן מקום למי שהלכה. האובדן גדול, אבל שרה הייתה יותר מן החלל שהותירה אחריה. היו לה חיים שראויים שיספרו עליהם.
יש כאן גם מפגש בין הציבורי לאישי. בהספד אפשר לשתף אחרים בזיכרון, לספר על מעשים שלא כולם הכירו ולתת לחיים שנפסקו מקום בתוך הקהילה. הבכי מבטא את האובדן כפי שהוא נוגע באדם עצמו. אלה אינם עולמות נפרדים: דווקא הדברים שנאמרים בפני אחרים עשויים לגעת בנקודה האישית ביותר.
כשהמילים נותנות לכאב צורה
לפעמים הכאב מורגש כמועקה שקשה להסביר. ואז מישהו מספר דבר קטן: מה הייתה עבור משפחתה, מה השתנה בזכות נוכחותה. פתאום מבינים על מה בוכים.
אפשר לחשוב על ההספד כעל מסגרת לכאב. הוא נותן לו מילים, זיכרונות ופנים. הבכי עשוי להתלוות אז להכרת תודה, לאהבה ולתחושת החסר של אדם מסוים. אין בכך הבטחה שהכאב יירגע; לפעמים הוא דווקא מתעצם. אבל בתוך המילים יש מקום גם לחיים שהיו, ולא רק לרגע המוות.
זו אחת האפשרויות היפות שעולות מפירוש המלבי״ם: ההספד אינו חייב לעצור את הבכי. הוא יכול לפתוח לו דרך.
על מי בוכים, ומה אבד?
כלי יקר מציע הבחנה בין גורלה של שרה לבין חסרונה בעולם שהשאירה אחריה. מצד עצמה, הוא מסביר, היא זוכה לפרי מעשיה בעולם הבא. אבל לדורה אבדו חכמתה ומעשיה. ההספד נותן מקום להכרה במה שחסר כעת למי שנשארו. כלי יקר לבראשית כ״ג, ב׳
ב״הכתב והקבלה״ מובא, בשם ר״ש יפה, שהכ״ף הקטנה במילה „ולבכתה” קשורה להבחנה בין גורלה של שרה לבין אובדנה למשפחתה ולדורה. הכתב והקבלה לבראשית כ״ג, ב׳
כלומר, מתוך האמונה שהצדיקים זוכים לאחר מותם למעלה רוחנית גדולה יותר, הבכי הוא על חסרונם למי שנשארו אחריהם.
ההבחנה הזאת פותחת שאלה עמוקה: כשאנחנו מתאבלים על אדם, אנחנו כואבים גם את מה שאבד לנו ולסביבתו. את הקול שלא נשמע עוד, את העזרה שנתן, את המקום שתפס בחייהם של אחרים. אפשר לראות בהספד הזדמנות לתת לחסר הזה מילים, דרך הסיפור על החיים שהיו.
מן הבכי אל הקימה
בפסוק הבא אברהם קם מעל פני מתו ופונה לבני חת בבקשה למקום קבורה. מכאן מתחיל המשא ומתן על מערת המכפלה. בראשית כ״ג, ג׳־כ׳
הקימה אינה מספרת שהתגבר על האבל. היא מתארת מעבר אל מה שעליו לעשות עכשיו למען שרה. אחרי שכיבד אותה בדברים ובכה עליה, הוא דואג למקום מנוחתה.
אפשר לקרוא את המעבר הזה כהמשך של האהבה במעשה. ההספד מכבד את חייה, הבכי מבטא את חסרונה, והדאגה לקבורתה נותנת לכבוד ולאהבה ביטוי נוסף, מוחשי. זהו חסד עם מי שכבר אינה יכולה להשיב לו.
כך נוצר בפרק מהלך אנושי עמוק: לדבר על מי שהייתה, להרגיש את אובדנה, ולקום לעשות למענה. הקימה אינה מוחקת את הדמעות. לפעמים אדם קם כשהן עדיין בעיניו.