מה הקשר בין ברכת כהנים ופירמידת הצרכים של מאסלו?
שאלה: מה הקשר בין ברכת כהנים ופירמידת הצרכים של מאסלו?
תשובה: ברכת כהנים מתחילה בברכה ובשמירה, ומסתיימת בשלום. בדרך מופיעות פנים מאירות וחן. אפשר לקרוא את התנועה הזאת גם דרך שאלה אנושית: מה אנחנו מבקשים מעבר לכך שיהיה לנו די כדי להתקיים?
כאן נפתח פתח להשוואה עם מאסלו. הוא עסק בצורכי האדם; הברכה פונה אל האדם ומבקשת עבורו טוב מאת ה׳. ההשוואה יכולה להאיר את הקריאה, כל עוד זוכרים שהיא הצעה שלנו, ולא פירוש שחז״ל נתנו לפסוקים.
מה מאסלו באמת הציע?
במאמרו מ־1943 מנה מאסלו צרכים גופניים, ביטחון, אהבה ושייכות, הערכה ומימוש עצמי. לפי הצעתו, צרכים שלא נענו עשויים לתפוס מקום מרכזי במוטיבציה, וסיפוקם יכול לפנות מקום לצרכים אחרים.
אבל הוא לא תיאר סולם קשיח שחייבים להשלים בו קומה לפני שנכנסים לבאה. הוא כתב על סיפוק חלקי, על צרכים המתקיימים יחד ועל חריגים לסדר. מימוש עצמי, אצלו, נוגע להגשמת היכולות והאפשרויות של האדם; הוא אינו שם אחר לשלום רוחני. (מאסלו, ״A Theory of Human Motivation״, סעיפים II–III)
ברכה שיש גם מי ששומר עליה
על המילה ״יְבָרֶכְךָ״ מפרש רש״י: ״שֶׁיִּתְבָּרְכוּ נְכָסֶיךָ״. ועל ״וְיִשְׁמְרֶךָ״ הוא מסביר שהשמירה היא מפני שודדים שייקחו את הממון. מתנה יכולה ללכת לאיבוד; הברכה מבקשת גם את השמירה עליה. (רש״י לבמדבר ו׳, כ״ד)
זהו מקום ברור להתחיל בו את ההשוואה: האדם זקוק לקיום ולביטחון. אצל מאסלו אלה שתי קבוצות צרכים שונות; בפירוש רש״י לפסוק הראשון, הברכה על הנכסים והשמירה עליהם מופיעות יחד.
כבר כאן מתברר מדוע ההקבלה אינה התאמה של קומה לקומה. חמישה סוגי צרכים אינם הופכים מאליהם לשלושה פסוקים. ובכל זאת יש נקודת מפגש: הדאגה לחיי האדם כוללת גם את מה שיש לו וגם את האפשרות להחזיק בו בביטחון.
מעבר למתנה: הפנים שבהן היא ניתנת
בפסוק הבא מופיעות ״יָאֵר״ ו״וִיחֻנֶּךָּ״. רש״י מסביר את הארת הפנים במילים ״יַרְאֶה לְךָ פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת, פָּנִים צְהֻבּוֹת״, ואת החן: ״יִתֵּן לְךָ חֵן״. (רש״י לבמדבר ו׳, כ״ה)
הפנים המאירות מוסיפות לברכה ממד של יחס. אפשר לקבל דבר מה, ועדיין לחוש שהנותן מרוחק. הארת פנים מזמינה לחשוב גם על האופן שבו פונים אל האדם.
כאן אפשר לשמוע הד לצורכי האהבה, השייכות וההערכה שמאסלו מתאר. בפסוק מדובר ביחס שבין ה׳ לאדם, ואצל מאסלו בצרכים אנושיים; הקרבה הרעיונית אינה מוחקת את ההבדל ביניהם.
מדוע הברכה מסתיימת בשלום?
הפסוק השלישי מסתיים: ״וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״. על נשיאת הפנים מפרש רש״י ״יִכְבֹּשׁ כַּעֲסוֹ״. (במדבר ו׳, כ״ו; רש״י שם)
אין צורך לזהות את השלום עם המימוש העצמי של מאסלו כדי להרגיש את משקלו כאן. אפשר לקרוא את הסיום כבקשה שהברכה והשמירה, החן והיחס הטוב, ימצאו מקום בתוך חיים של שלום. זו קריאה של מהלך הברכה, ולא הגדרה פסיכולוגית של המילה.
גם המילים עצמן הולכות ומתרבות: שלוש בפסוק הראשון, חמש בשני ושבע בשלישי.
ההתרחבות הזאת נמצאת בנוסח עצמו. משמעותה עבור הקורא פתוחה להתבוננות; מספר המילים אינו הוכחה לתיאוריה על הנפש.
הערך במפגש עם מאסלו הוא השאלה שהוא מעורר בקריאה: מה חסר גם כשיש לנו רכוש מוגן? ברכת כהנים ממשיכה מן הברכה והשמירה אל פנים מאירות, חן ושלום. אפשר להתבונן בתנועה הזאת בלי להעמיד את התורה למבחן של תיאוריה פסיכולוגית, ובלי להפוך את התיאוריה לפירוש של התורה.