העלייה פותחת פרק חדש: דיני ערכין ונדרים. אדם שרוצה להקדיש את ערכו לה’ משלם סכום קבוע שהתורה קובעת, לא לפי שווי שוק אלא לפי קטגוריה.
נדר ערכין.“אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַידוָד” (פסוק ב). המילה “יפליא” מורה על דבר מיוחד, יוצא דופן. אדם שאומר “ערכי עלי” מתחייב לשלם סכום כסף למקדש. לא את עצמו, אלא את ערכו הכספי כפי שהתורה מגדירה.
טבלת הערכים. גבר בגיל 20-60: חמישים שקל. אשה באותו גיל: שלושים. נער בגיל 5-20: עשרים, ונערה עשרה. תינוק מחודש עד חמש: חמישה לזכר ושלושה לנקבה. מגיל שישים ומעלה: חמישה עשר לזכר ועשרה לנקבה. הסכומים קבועים ואינם תלויים במעמד, ביכולת או בתרומה לחברה. כל אדם שווה ערך קבוע לפי קטגוריה.
התחשבות בעני.“וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן… עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן” (פסוק ח). מי שלא מסוגל לשלם את הסכום המלא, הכהן מעריך אותו לפי יכולתו. התורה לא רוצה שהנדר ישבור את הנודר. אפילו במצוות שבין אדם למקום, יש רגישות למצבו הכלכלי.
בהמה מוקדשת.“לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב” (פסוק י). בהמה שהוקדשה לקרבן לא ניתנת להחלפה. ואם בכל זאת החליף, שתיהן קודש. הדיבור יוצר מציאות: ברגע שאמרת “זו לה’”, אין דרך חזרה.
הקדשת בית.“וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַידוָד” (פסוק יד). גם בית ניתן להקדשה. הכהן מעריך את שוויו, ואם הבעלים רוצה לפדות אותו, מוסיף חומש. העיקרון חוזר: מילה שיצאה מהפה מחייבת, ופדיון עולה יותר מההתחייבות המקורית.