פרשת בהר - עלייה חמישית

העלייה עוסקת בשלושה מעגלים של דין: בתים בערי חומה, ערי הלוויים, ואיסור ריבית. שלושתם נוגעים בשאלה אחת: מה קורה כשאדם נופל כלכלית, ואיך החברה מגיבה.

בית בעיר מוקפת חומה. “וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ” (פסוק כט). שנה אחת בלבד. זה החלון. אם לא נגאל תוך שנה תמימה, הבית עובר לקונה לצמיתות ולא יוצא ביובל. זה הדין היחיד בתורה שבו היובל לא מחזיר. יש כאן לימוד: יש הזדמנויות שחלון הזמן שלהן קצר, ומי שלא פועל בזמן מפסיד אותן.

בית בכפר. “וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב” (פסוק לא). ההפך: בית בישוב פתוח נחשב כשדה, וחוזר ביובל. ההבחנה בין עיר מוקפת חומה לכפר פתוח היא הבחנה בין עולם עירוני לעולם חקלאי. הכפר קשור לאדמה, והאדמה תמיד חוזרת.

ערי הלוויים. “וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם” (פסוק לב). הלוויים לא קיבלו חלק בארץ כשאר השבטים. הערים שלהם הן האחוזה היחידה שלהם, ולכן הדין שלהם שונה: גאולת עולם. גם שדות המגרש שסביב הערים לא נמכרים כלל, “כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם” (פסוק לד). התורה מגנה על מי שמקדיש חייו לעבודת ה’ ואין לו רשת ביטחון כלכלית אחרת.

איסור ריבית. “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ” (פסוק לה). כשאח נופל, התורה לא אומרת “תן לו הלוואה בתנאים טובים”. היא אומרת: החזק בו. “אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ” (פסוק לו). האיסור כפול: נשך על הכסף, מרבית על האוכל. שני האיסורים מגנים על אדם שכבר בשפל מפני ניצול נוסף.

החותמת. “אֲנִי יְדוָד אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (פסוק לח). העלייה נחתמת בתזכורת: מי שיצא ממצרים לא יכול להפוך את אחיו לעבד של חוב. יציאת מצרים היא לא רק זיכרון היסטורי, אלא מחויבות מוסרית פעילה. מי שהיה עבד חייב לדעת מה זה להיות בשפל, ולנהוג אחרת.